<h1>ראבי"ה סימן תתקי"ז</h1>
<h2>דף כו:</h2>
תשובת הר' שמואל מצרפת. רבינו שלמה תלה הטעם בפירושיו שאין אדם מקנה סוד' בשביל אחרים וגם רבי' יעקב פי' דמשום דאיכא לספוקי כדאמרי' בנדרים [מ"ח ע"ב] ומאן לימ' לך דסודר' אי תפס ליה לא מיתפיס, דיש בני אדם שנמנעים מליתן סודר' פן יחפוץ המקנה לעכב', ויש דאההיא דקדושין שגנאי הוה ליה לבקש מאחרים להקנות לו סודרים כיון שאין נהני' בדבר, אחר שהוא מוצא תקנה שלא יצטרך לשל אחרים, כי אין כל כך אוהבי', שהרי להקנות על ידי משיכתם היה ירא פן יעכבו בידם ולא ירצו להחזיר לו לשמור. ועוד יש לי לומר דהאי [ד]לא פריך אכתי אי קיניא ניקנינהו ממנו בחליפין על ידי אחר משום דאע"ג דלא מצי למימר וליטעמיך, מכל מקום כי היכי דדחייה דליתיה למקבל מתנה מצי נמי לדחויי דלא הוה סודר לעדי' שיקנה בפניהם, כדדחי בהזהב [מ"ו ע"א] להכי שבקיה לדיוקא דה"נ מסתבר', דהתם נמי בהזהב לא הוה פריך איכפל תנא וכו' אלא משום דלית ליה לא סודר ולא קרקע, ואין כל כך אי דלית להו סודר דכמה פעמי' לובש אדם מלבושי' שאולי' ואין יכול להקנות אלא בכנף בגדו. ועוד עיינתי בפי' רבי' שלמה כתב ידו ומחק מה שכתב תחילה שאין אדם מוציא מה שיקנה סודרו בשביל אחרים, והגיה בכתב ידו דה"ג אלא מאי לדמי ניקנינהו ניהליה במשיכה ומשני דליתיה למקבל מתנה, ולא גרסי' אלא מאי אית לך למימר. וגם בפירו' רבינו חננאל לא גרסי' ליה שכן מוכיח בפירושו שכן פיר(ו)ש ואוקימנ' מעו' דמי מאה צאן ולעולם בעינן ציבורי' ודחינן נהי דמעות בחליפין לא מיקנו ליקנינהו במשיכה ודחי דלי' למקבל מתנה באותו מקום שימשוך ויקנה ואמרי' ויתנם לאדם אחר ויאמר זכי מעות לפלוני לא סמכא דעתיה סבר כיון דמפיקנ' להו מחצירו שמיט ואכיל. והרבה ספרים אצלינו שיש בהם גירסא דא. וכמו שזכין לאדם שלא בפניו (שלא) בשטר כדתנן [גיטין י"א ע"ב] ואינו חוזר בעבד, וגם בכסף זכין שלא בפניו כדאשכחן בעבד כנעני [לעיל כ"ג ע"א] והוא הדין נמי בחליפין מדין עבד כנעני, ובפניו אמאי מהני משום דשליחותו קא עביד שלא בפניו נמי שליחותו קא עביד שבעשיית שליחותו תלה הרב שמעיה הטעם. (וחזר) [וזה] לשון הרב ר' שמעי' אלא מאי אית לך לתרוצי אמאי לא יהבינהו ניהלה (ומקבל) [למקבל] מתנה כי היכי דליקנו במשיכה, דליתיה למקבל מתנה דליקבלינהו להנהו דמי, הכא נמי איכא למימר ק' צאן כק' חביות ממש, דקא פרכת ליקני נמי ניהלה בחליפין איכ' לפרושי דליתי' למקבל מתנה דליקניה ניהליה בחליפין דבעינן בכליו של קונה [ב"מ מ"ז ע"א] דכתי' [רות ד'] שלף איש נעלו ונתן לרעהו, וכיון דליתיה לקונה דליתיב לסודריה לא מצי לאקנויי ליה בחליפין על ידי אחר דקניין על ידי אחר לאו כלום הוא, והאי דעביד אינשי בכליו של עד, כיון דאיתיה לקונה שליחות' דידיה קא עביד. ומיכאן אומר ר' [שמעיה] דקניין העשוי ע"י אחרים שאין הקונה שם אינו כלום, והכי מסתבר' בפ' אע"פ בכתובות [נ"ה ע"ב] גבי ההוא דאיתמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קניין ארכבה אתרי דיבשי שאם אמר הלואתו לפלוני וכו' מה שאין כן בבריא אע"פ שקנו מידו והלואתו לפלוני משמע דליתו לההוא פלוני ע"כ לשון ר' אב"ן פי' בעניין זה, וסיים בפירוש' ונפלא בעיני ר' דהא מעשים בכל יום דקנינו שלא בפני מקבל מתנה ע"כ לשונו ורבו המובה' הוא רבינו שלמה, וליתי' להאי פירוש', דאי נקט הלוואה לפלוני משום דמהני בשכיב מרע אע"ג דלא מהני בברי' קניין שלא בפניו, א"כ אמאי נקט הלוואה לימ' נכסיי לפלוני שבמדינות הים, ועוד היכי שייך לשנויי עלה במי שמת [קמ"ח ע"א] דאית' בברי' במעמד שלשתן כיון ששואל ללוה עצמו כפי' הרב ר' יב"ן ואפי' אם נפשו לפרש שנותן הלוואה לאחרים, מאי אירי' מעמד שלשתן בלא (בלא) מעמד שלשתן נמי אית', כיון דלדבריהם מהני בה קניין אי לאו משום דליתה למקבל מתנה. ומהני טעמ' נמי יש להוכיח דלא נקט הלוואה משום דהוי מטבע שאין נקנה בחליפין כדפי' בקונטריס, דאדהכי (לומר אטבעותיי) [הו"ל למימר מטבעותי], והתם במי שמת [שם] נמי הוה ליה [למימר] איתיה בקנין אגב קרקע דהוי עדיף ליה טפי ממעמד שלשתן כדדמי הילכת' בלא טעמא [שם קמ"ז ע"א], אלא להכי ליתה דלהוצאה ניתנה ולאו ברשותי' קיימי לאקנויי, וכן פר"ח במי שמת, ואין חוב ניקנית אלא במסירה ובשטר או במעמד שלשתן, רק בהרשאה לבד הוא דתקון רבנן שיקנה אותה כקניין חוב וקרקע. וההוא דקדושין אפי' אי גרסי' אלא מאי אית ליה למימר דליתי בו, כדיי רבי' שלמה ורבי' יעקב לעמוד על פתרונם, וכאשר מוכיח פר"ח, וגם משום רבינו יעקב הועד שבתוספות הגאוני' כתוב כן שעושין קניין שלא בפניו. ונר' לי כי היכי דזכין לאדם שלא בפניו בכסף ובשטר ובחזקה ובמשיכה ובהגבהה (ומכורה) [ומסירה], והוא הדין בחליפין, ומה לי לפניו או שלא לפניו, רב דתרווייהו עביד את שלא בפניו, אע"פ שאינה מצווה לו מסתמא נייח לי' בזכות, והאי דזכין לאדם שלא בפניו משום שליחות הוא, כדאמרי' בשנים אוחזין [י"ב ע"א] חצר משום [יד] (ד)אתרבי (דלא) [ולא] גרעי משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו דזכין שלא בפניו, ש"מ משום שליחות הוא. הילכך זכין בקניין סודר אף שלא בפניו. ועוד דזכין לקטן ואע"ג דאינו עושה שליחותו ולא קשו אהדדי, חדא, אין קטן עושה שליח היינו בדבר שיש בו צד חובה דאיכא למימר אי הוה בר דעת לא הוה ניח' ליה בהם, אבל כי הוה זכות זכין לו דניח' ליה לדעת, וקרינ' מה אתם לדעת אף שלוחכם. ואיכא למימר, דזכין לקטן מדאוריית' ואע"ג שהוא בעצמו אינו בר זכייה לפי שאינו בר דעת ולא חשיב יודע לזכות, והאי דאמרי' באיזה נשך [ע"א ע"ב] מידי דהוה אקטן דלית ליה שליחות, זכיי' דאוריית' קאמר, והספרי' חלוקי' יש שגורסי' זכייה מדרבנן אית ליה ויש דלא גרסי' מדרבנן ואע"ג דזכייה (לא) [לגוי] שיזכו לו אחרים אינו מדאוריית' כי ההוא דקטן, שהרי אין שליחות לגוי אפי' כשמשלחו לדעתו, מיהו כך מדמה אותם [ד]הכי קאמר דאשכחן זכייה לקטן ואע"ג דאינו עושה שליח בדבר שצריך רשות מב[עלים] כגון בדבר שיש בו חובה הכי נמי אל תתמה אם תיקנו לגוי זכייה אע"פ שאין לו שום שליחות דאוריית'. וכן משמע בפ"ק דכתובות [י"א ע"א] דזכין לקטן מדאוריית', דאמר רב הונ' גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ופריך מאי קמ"ל דזכין לאדם שלא בפניו תנינא וכו', ואי אין זכייה לקטן מדאוריית' וטעמ' דזכין מדרבנן דיש כח בחכמי' לעקור דבר מן התורה ולהכי הוי גר לקדש את האשה להרג על ידו וגם לא יתפסו בה קידושי שני ולהשיא לו ישראלית ולמילי טובא שהיה בו איסור' דאוריית' אם הוא גוי, א"כ טובא קמ"ל דהא לא תנן שתיקנו לגר לעקור דבר מן התורה, אלא משמע ודאי מדאוריית' אית לי' זכייה, ולהכי (לא) פריך תנינא. ואין טעם לחלק בין קטן לגדול לעניין זכייה דגירות, כיון דקיימ' לן דזכין לקטן בשאר זכיות, ואי משום דאין שליחות לגוי, כיון דנעשה בן ברית בהאי גרות. וראיתי בש"ר יב"א שזכין לקטן מדאוריית' בממון, מההיא דאם היתה (עבדה) [עוברה] זכתה לה [גיטין כ"ג ע"ב] ומשמע אע"פ שאינו ירך אמו. מיהו אכתי איכא לאקשויי מהמזכה לעובר לא קנה [ב"ב קמ"א ע"א] ע"כ אין לדקדק משם. וכל התלמוד מלא שהעדי' קוני' מן המקנה בעבור הקונה, אקנייה וקניני' מיני' מוסיף על מתנתא דא [ב"ב קל"ו ע"א], כתיבו וחתימו והבו לי' קנו מיני' לא צריך לאימלוכי ביה [כתובות נ"ה ע"א], וקנינ' מיני' במנא דכשר למקני' ביה [ב"מ מ"ז ע"א], ובכמה דוכתי' אמרי' בשקנו מידו [גיטין נ"א ע"א] והוא דקנו מיני' [נדרים כ"ז ע"ב], אע"פ שמזכיר הקונה והמקנה בלשון דמשמע שקוני' אחרים מיד המקנה בשביל הקונה, ואם אין מועיל קניין העדים אלא בפניו למה עשאוהו עיקר והניחו קניין הקונה שמועיל לעולם. וגם לא חשו לפרש דבר זה לא במשנה ולא בבריית' ולא במימרא. ועוד למה אין העדים צריכין להעיד בשטר שבפניו נעשה הקניין, כמו שמעידי' שאר דיני חליפין במנא דכשר למיקני' ביה וכו', כל כך דבר פשוט הוא שיש חילוק בפניו לשאל יותר משאר דיני חליפין שאין צריך עדות כל כך, היה לנו לחוש שמא טען בכך אע"פ שלא נחלקו בזה בתלמוד, אלא ודאי שלא בפניו נמי. ומ(י)הא דאמרי' נמי בסוף פרק הזהב כשקנו מידו גבי השוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו', משמע דמקני שלא בפניו, שהרי לצורך הציבור שהק' שלהם קנו מידם ולא לצורך השוכר לבדו, אפ"ה הוי האחריות עליו מכח הקנין, לעולם להקדש ולא לציבור וקנו מידו משמע בסודר טפי מכסף ושטר, ומדאמרי' גבי מעשה דרבן גמליאל וזקיני' [ב"מ י"א ע"ב] וכי לא היה סודר לקנות בחליפין, ומשמע דאכולהו קאי אפי' אדר' עקיב' שזכה לצורך עניים, משמע דמהני שלא בפניו. ואם באנו לדחות, ההוא דפועל בקניין ושטר, שהקנה נכסיו בשטר, אי נמי ר' עקיב' גבאי הוה (וביד) [וכיד] עניים עצמם, (ד)אין לדבר סוף. וגם הרב ר' יצחק בר' יעקב מבהם הביא לך ראיי' מדאוקי' רב אשי [ב"מ י"ג ע"א] ההיא שטר דכותבין ללוה וכו' בשטר אקניית' ואקניית' משמע בסודר, אלמא דשלא בפני המלוה מקנה לו, אע"ג דעיקר דמתני' לא משמע שהגי' שנקט מלוה עמו אלא לאשמועי' שאע"פ שלא ראו העדים ההלוואה, מיהו ליכא לאפוק' (ממש מעותיו) [ממשמעותיה] למימר דמלוה עמו מיירי, ומה שלא ראו ההלוואה שזה היה קורא שאין מלוה עמו. ואם תאמר נמי דהא מוכח שאינו בסודר, כיון דלא מהני, והוי הקנאה זו שלא בחליפין כמו לאקנויי לדוכתא דמנח ביה (דוכת') [גיטא] במסכת גיטין [ע"ז ע"ב], וכמו לא ליקנו איניש לוליבא לינוקא [סוכה מ"ו ע"ב] שאותם הקנאות אינו בחליפין, דהקנאת לולב לתינוק במשיכה ולא בהגבהה, מכל מקום נלמד מפר"ח שפי' שטרי אקנייתא דרב אשי בחליפין ואל תדיחני כגון שעשאה המלוה שלוחי', ותו לא מידי. ולא ישרו בעיניי דברי ר' אליעזר בר' יצחק שבא לפסול ולבטל הקניין שלא בפניו, שראיותיו מיושר בכל עניינין ועניו וגנזי חכמי' בפנינו.
